פסק דין ראשון בתיקי היבוא האישי של רכב

בשנת 2010, פנה ערן אלקיים לסוחר הרכב המנוח רוני פייביש, אשר הפעיל, באותה עת, עסק בשם "רכב קלמן". אלקיים סיכם עם פייביש כי תמורת סכום מוסכם אשר ישולם לו, ידאג פייביש לאיתור רכב מסוג מרצדס בארצות הברית, לרכישתו ולייבואו ארצה ביבוא אישי. בסמוך לאחר מכן, הגיע הרכב ארצה, ולאחר שעבר את כל הבדיקות הרלוונטיות במכס – הוא שוחרר לידי אלקיים, לשביעות רצונו המלאה.

כעבור כשלוש שנים, הופתע אלקיים לקבל מבית המכס חיפה דרישת תשלום, לפיה מחיר עסקת הרכב לצרכי מס עמד על 43,835$ ולא על 30,000$, כפי שנרשם בחשבון הספק והוצהר ברשימון הייבוא, ולכן נוצר הפרש בתשלום המיסים לחובת אלקיים, הכולל גם רכיבי ריבית וקנס פיגורים. טענת המכס התבססה על מסמכים שנתפסו אצל ספק הרכב בחו"ל, ישראלי ששמו שמעון חיות, אשר הפעיל סוכנות רכב בארצות הברית, מהם עלה כי מחיר המכירה של הרכב מהספק לפייביש היה גבוה מזה שהופיע על חשבון הספק שהוגש למכס.  

בעקבות דרישת הגירעון, הגיש אלקיים תביעה לסעד הצהרתי לבית משפט השלום בחיפה, ובפיו טענות רבות: ראשית נטען, כי בידי המכס נתונים כלים יעילים וניסיון רב בהערכת כלי רכב ביבוא אישי, וכלים אלו הופעלו על ידם בהערכת רכבו של אלקיים בעת היבוא. משכך, על המכס לעמוד מאחורי הבדיקה שנעשתה ולא ניתן לטעון, בדיעבד, כי אותה בדיקה הניבה תוצאה שגויה; שנית, מן המפורסמות היא, כי מהותה ומטרתה של עסקת ייבוא אישי היא השגת חיסכון מול עלות רכישה של רכב דומה בארץ, ומשכך מלכתחילה מאותרות עסקאות אטרקטיביות בחו"ל, וברור כי המחירים שם יהיו נמוכים יותר. במסגרת זו, הפנה אלקיים את בית המשפט למחירון לוי יצחק, ממנו עולה כי קיים פער של עד 30% בין מחיר רכב שנמכר בישראל על ידי היבואן, ובין מחיר אותו רכב בייבוא אישי; שלישית, טען אלקיים, גם אם היו דברים בגו, הוא עצמו פעל בתום לב, הסתמך על מצגי המכס גם בעת שחרור הרכב וגם בשנים לאחר מכן ואם התרשל המכס בהערכת הרכב הרי המדינה היא זו שצריכה לשאת בתוצאות ההתרשלות ולא הוא; רביעית, עתר אלקיים לפטור מתשלום מס חסר, ככל שיש כזה,  על פי סעיף 3 לחוק מיסים עקיפים, תוך שהוא טוען לתום לב ולכך שמכר את רכבו במחיר שלא כלל את אותו חסר שנדרש ממנו כעת; חמישית, טען אלקיים כי אין מקום לחייבו בתשלום קנסות או הפרשי ריבית והצמדה, נוכח השיהוי הרב בהוצאת הודעת החיוב; ולסיום, העלה אלקיים טענת אפליה בינו ובין יבואנים אחרים, המבוססת על כתבה עיתונאית, בה סוקרו מקרים בעלי אופי דומה מאד, בהם הגיעה רשות המיסים להסדרים המגיעים כדי 25% מגובה קרן המס. טענתו של אלקיים הייתה, אפוא, כי אם עומדת המדינה על חיובו, אין כל סיבה שתסטה מגישתה כלפי אחרים ותפלה אותו לרעה בכך שתעמוד על תשלום מלוא קרן המס. 

רשות המסים לא חלקה על טענותיו העובדתיות של אלקיים, אולם טענה כי בידיה ראיות מנהליות טובות, בדמות המסמכים שנתפסו אצל הספק וחקירותיו בפניה, ועל סמך ראיות אלו הוציאה לאלקיים את הודעות החיוב. בכך, פעלה בהתאם לכללי המשפט המנהלי וכרשות מנהלית סבירה, ועל כן אל לו, לבית המשפט, להתערב בהחלטתה.  

בית המשפט דחה את כל טענותיו של אלקיים אחת לאחת: ראשית, נקבע, כי הערכת הרכב בוצעה לפי תקנות המכס, ולכן יש לדחות את כל ההפניות למחירונים, לשאלת כדאיות עסקת הייבוא או לרשלנות לכאורה מצד המכס, שכן כל ההערכה נעשתה על יסוד "ערך העסקה", אשר הוצהר ברשימון הייבוא, בעוד ש"ערך העסקה האמתי הוכח דיו מתוך רשומותיו של מי שמכר בפועל למבקש את הרכב קרי מתוך הנהלת החשבונות של מר חיות באמצעות החברות שהפעיל לצורך עסקאות הרכב. אדם איננו יכול לבוא בטענות לרשויות המכס על כך שהאמינו לו וקיבלו את הצהרתו... המשיבה איננה טוענת כי ערך הרכב שונה מזה המופיע בעסקה קרי ברשומותיו של מר חיות אלא נצמדת לערך העסקה וערך העסקה כך מסתבר, גבוה מזה שהוצהר." שנית, נקבע, כי אלקיים לא הביא כל ראייה לסתירת ערך העסקה האמתי: "הנטל להוכיח למשיבה את "ערך העסקה" רובץ על המבקש הוא היבואן, לכאורה למבקש-ליבואן אמורים להיות בחזקתו כל המסמכים, הקבלות, התכתובות האישורים וההסכמים הנוגעים לעסקה ולערך העסקה... מה יש למבקש להראות ולהגיש כדי להוכיח את ערך העסקה-הערך עליו הצהיר? התשובה פשוטה ביותר-כלום! למבקש אין אפילו את ההסכם מול פייביש, גם לא מול מר חיות, אין לו מודעה בה הוצע הרכב למכירה, אין לו ראיות על ביצוע מלוא התשלום לו הוא טוען, אין לו שום עד מהימן שיכול להעיד על ביצוע העסקה מול מר חיות, אין לו ראיה שתעיד בכמה רכש מר חיות את הרכב ולמעט טענות שרובן נוגעות לכדאיות העסקה ופונות להיגיון המסחרי העומד בבסיסה אין למבקש שום דבר... מנגד, מצבה של המשיבה טוב הרבה יותר, בידה מסמכים המעידים על ערך עסקה בפועל (ואפילו לכאורה), המסמכים והחקירה מעידים לא רק על מקרה בודד-זה של המבקש אלא על שיטה... מהחומר שהגישה המשיבה ושלגביו העיד מר אלמקייס עולה מסקנה לפיה ולמצער במאזן ההסתברות הנדרש  החלטת המכס לאמץ את רישומי המוכר-היצואן היא סבירה שלא לומר נכונה והכל בבחינת קל וחומר כשהמבקש-היבואן איננו יכול כאמור להוכיח בראיות דבר וחצי דבר ביחס לערך העסקה, אופן ביצועה והרישומים שהתגלו." לפיכך, כל טענות אלקיים בנוגע לחישוב ערך הרכב נדחו. 

בנוסף, דחה בית המשפט גם את בקשת הפטור של אלקיים מכוח סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, בנימוק כי עצם העובדה שהייבוא נעשה באמצעות סוחר רכב, משמיטה את הבסיס להסתמכות על סעיף הפטור: "סעיף זה מקנה למנהל אגף המכס סמכות לפטור מתשלום מס חסר בהתקיים מספר תנאים מצטברים: א.  החסר לא נבע מחמת מידע לא נכון שמסר הנישום או מחמת מידע שהוסתר. ב.  הנישום לא ידע ולא צריך היה לדעת על קיומו של החסר ג.  הנישום מכר את הטובין בתום לב, לפני קבלת הדרישה על החסר ובמחיר שלא כלל את המס החסר.... הפסיקה התייחסה לפרשנות התנאים המצטברים שבסעיף 3 הנ"ל, קבעה כי התנאי הראשון נוגע לידיעה אובייקטיבית והתנאי השני לידיעה סובייקטיבית. המכלול של שני התנאים הראשונים נועד לוודא קיומו של תום לב מצדו של הנישום, התנאי השלישי דורש קיומו של נזק שנגרם לנישום, נזק שמקורו בכך שהנישום לא יתכנן נכונה את צעדיו וייתכן כי ימכור את הטובין במחיר נמוך אשר לא לוקח בחשבון את המס החסר וכאשר יידרש לשלמו בדיעבד, יצא מופסד. היות וסעיף 3 לחוק המסים העקיפים הוא חריג לכלל הרי הנטל להוכיח התקיימות שלושת התנאים רובץ על הנישום אשר צריך לשכנע ולהוכיח את טענותיו "להנחת דעתו של המנהל".... אין חולק כי המבקש לא ייבא את הרכב בעצמו ואין חולק כי פנה ל"עוסק" בתחום, בעל עסק ומגרש מכוניות יוקרה (והיה בשעתו "מוסד ידוע" בתחום העיסוק באזור חיפה) וייבא את הרכב באמצעותו... ייתכן ולא הייתי מיחס לעניין זה של ייבוא באמצעות עוסק משמעות רבה לצורך ההכרעה כאן אלמלא הקשר החזק שלא לומר האבסולוטי בין הפרת צו הייבוא באמצעות העוסק-פייביש ולבין שני התנאים הראשונים שבסעיף 3 לחוק מסים עקיפים שמכוחם מבוקש הפטור. לא יכול אדם לייבא רכב בניגוד לדין, לתת הסמכה מלאה ל"עוסק" לפעול עבורו, לא להתעניין שלא לומר לעצום עיניים בכל הנוגע להליכי הייבוא, העלויות, המחירים, המו"מ מול המוכר וכיו"ב ואחר כך לבוא ולומר "לא ידעתי ולא יכולתי לדעת"... לא ניתן לתת גושפנקא לדרך פעולה שלא כדין, אשר מעצם היותה כזו יוצרת הגנה לכאורה שעליה מתבסס "החוטא"." 

לסיום, דחה בית המשפט גם את טענת האפליה, בנימוק כי ".. מעבר לכתבה עיתונאית שפורסמה בעיתון "גלובס" ביום 18.9.14 לא הובאה שום ראיה על כך שמתנהלת מערכת של הסדרים מפליגים ביחס לחלק מהיבואנים. על פי הכתבה, מתוך "מאות" יבואנים "בגל הראשון" של הודעות תשלום גירעון הושגו רק שני הסדרים "אטרקטיביים" ומתוך "מאות" הודעות תשלום גירעון שיצאו "בגל השני" הושגו "בחלק מהמקרים" הסדרים בהם ניתנה הנחה בשיעור 20% מהחוב הכללי כולל קנסות פיגורים וריביות כאשר מצוין במפורש כי ההנחה לעיל, מתייחסת לביטול הקנסות וחלק מהריביות, דבר שנעשה גם במקרה דנן ועוד לפני פתיחת ההליך ויש לומר שהיה ניתן לסיימו בתשלום קרן יתרת המס... ולכן לא הוכחה כאן אכיפה סלקטיבית או אפליה. שניים, אפילו שלושה או ארבעה תיקים שהסתיימו בהסדר נוח ואשר נסיבותיהם אינן ידועות ולא הוכחו אינם מוכיחים אכיפה סלקטיבית כאשר מנגד יש מאות יבואנים שחלקם אף קיבל לכאורה דרישות גרועות יותר בהיקפן היחסי מזו של המבקש כאן וקיבלו הסדרים פחות אטרקטיביים מאשר תשלום קרן המס בלבד. ומילה אחרונה ביחס לכתבה, ערכה ומשקלה לצורך ההכרעה כאן נמוכים מאד אך יש לומר כי במסגרתה לא עולה שום טענה כלפי ממצאי המכס בחקירותיו בדבר ערך מוצהר שאיננו תואם את המציאות. עורכי הדין שייצגו שם את היבואנים והתראיינו לצורך הכתבה טענו כי יש להפחית את המס מטעמי צדק ומשום שהיבואנים לא היו מעורבים בקנוניה ובתרמית אך אינם טוענים שיש להפחית את המס משום שממצאי המכס אינם נכונים או אינם מקובלים עליהם." 

עם זאת, בסוף פסק הדין ראה בית המשפט לנכון להמתיק את הגלולה: "יש בכל זאת מקום גם לתת משקל להסתמכות המבקש על אישור המכס לשחרור רכבו, יש לתת ביטוי לפרק הזמן הארוך יחסית שחלף בין שחרור הרכב להוצאת דרישת תשלום המס החסר, פרק זמן במהלכו שינה המבקש את מצבו לרעה הן במובן הכלכלי והן במובן של נזק ראייתי, כאמור המבקש איננו טלית שכולה תכלת אך גם לא דבק בו זדון ומשכך מסקנתי היא שיש להפחית את כל הריביות וההצמדות ולחייב את המבקש בתשלום מחצית מקרן המס החסר נשוא הודעת החיוב הנדונה בתיק זה כערכה ליום הוצאת ההודעה המתוקנת כאשר לא ראיתי לנכון לצרף הפרשים נוכח היותה של המחלוקת כנה וראשונית שהצריכה התדיינות שארכה זמן."

 

[ה"פ (חי') 17757-01-14 ערן אלקיים נ' מדינת ישראל, פסק דינו של כב' השופט אהרון שדה מיום 11.2.16. את המבקש ייצג עוה"ד דן זוהר, ואת רשות המסים – עוה"ד שאול כהן מפרקליטות מחוז חיפה].