אגוז קשה לפיצוח

 

ייבוא בטנים למאכל (בפרט 12.02-2090 לצו תעריף המכס) חייב בתשלום מכס. לעומת זאת, ייבוא בטנים לתעשייה ולעיבוד (בפרט 12.02-2010 לצו האמור), המתייחס לבטנים "שמנכ"ל משרד התעשייה והמסחר אישר כי הם מיועדים לעיבוד שמנים או חמאת בטנים" - פטור ממכס.  

חברת שקרצי עוסקת, בין היתר, בייבוא, ייצור, עיבוד ושיווק של אגוזים, בטנים ושקדים, ולטענתה היא החברה היחידה בישראל המייצרת חמאת בטנים לשוק המוסדי. במהלך השנים 2002-2004 ייבאה החברה כ-6,000 טון בוטנים, מתוכם סווגה ושחררה מפיקוח המכס כ-2,000 טון בטנים בסיווג הפטור.  

בביקורת שערכה רשות המיסים במפעלי החברה בשנת 2006, נבדקו ספרי החשבונות שלה ונגבו עדויות מהעובדים. הביקורת העלתה, כי חלק מהבוטנים אשר יובאו על ידי החברה בפרט הפטור שימשו בפועל לייצור מוצרים אחרים ולשיווק בשוק החופשי, ועל כן הוצאה לחברה הודעת גירעון המתייחסת לשנים 2002-2004.  

החברה הגישה תביעה לבית משפט השלום, במסגרתה עתרה כי בית המשפט ייתן צו הצהרתי, לפיו הודעת הגירעון בטלה. טענותיה העיקריות היו, כי אכן הייתה זליגה מסוימת של בוטנים, ובסופו של דבר לא כל הבטנים שיובאו בפטור שימשו בייצור חמאת בטנים, אולם לטענתה דובר באירועים בודדים אשר נבעו מ"אילוצים כאלה ואחרים", ובכמויות קטנות ובלתי משמעותיות. טענה נוספת שהועלתה הייתה, כי נקודת הזמן שבה יש לבחון את סיווגם של הטובין היא בשעת יבואם, ומכיוון שבשעת הייבוא כל הבטנים שסווגו בסעיף הפטור עמדו בתנאיו, במובן זה שניתן לגביהם אישור מנכ"ל משרד התמ"ת, ואכן הייתה כוונה לעשות בהם שימוש למטרות הפטורות, הרי שהחברה זכאית ליהנות מהסיווג הפטור.  

בית המשפט דחה את שתי טענותיה אלו של החברה, וקבע כי הוכח בפניו שאותם "אילוצים כאלה ואחרים" חזרו על עצמם בעקביות, בכמויות משמעותיות ההולכות וגדלות, ועל כן אין לראות בהם עוד אילוצים, אלא צפי קיים וידוע מראש לגבי מטרת השימוש בבטנים. מכאן, שממצאיה של רשות המיסים בכל הנוגע להיקף הזליגה היו נכונים (כך, למשל, בשנת 2004 ייבאה החברה 916 טונות של בטנים בפטור, אולם השתמשה רק ב-455 טונות מהן לייצור חמאת בטנים). 

אשר לטענה בדבר סייוג הבטנים לפי "מבחן הכוונה", נקבע כי סעיף הפטור בצו תעריף המכס צריך להתפרש על פי תכליתו, והתכלית היא לפטור ממס חמרי גלם המשמשים בייצור בתעשייה. לפיכך, אין די בכוונה סובייקטיבית של החברה, במועד הייבוא, להשתמש בבטנים הפטורים למטרות ייצור חמאת בטנים, ומסקנה זו מתחזקת לנוכח הקושי הקיים בקביעת קריטריון המבוסס על מבחן סובייקטיבי, ללא ממד המאפשר פיקוח ובקרה. בית המשפט סבר כי המבחן הראוי הוא מבחן התוצאה, הכולל יסודות אובייקטיביים-מדידים. על פי מבחן זה, מכיוון שבסופו של דבר החברה לא השתמשה בכל הבטנים שיובאו בפטור לשם ייצור חמאת בטנים, אין היא זכאית ליהנות ממנו. 

עניין נוסף בו נתגלעה מחלוקת הוא בסעיף הפחת: הפחת בייצור חמאת הבטנים נובע מתהליכי הסרת הקליפה, המיון ואבדן הנוזלים בקליית הבטנים. רשות המיסים קבעה, כבסיס לתחשיביה, שיעור פחת של 14%. החברה טענה, כי יש לקבוע שיעור של 18%, שכן רב הבטנים המשמשים לייצור חמאת בטנים הם בטנים בקליפה, שאינם מולבנים, והשימוש בבטנים מולבנים נעשה רק כהשלמה. להוכחת טענתה זו הגישה החברה תצהיר מאת מנהלת המפעל, אולם במהלך ההליך המשפטי החליטה למשוך אותו מתיק בית המשפט, כך שהעדה לא נחקרה על תצהירה ולכן לא ניתן היה לבסס עליו ממצאים עובדתיים. מנגד, הוגשה לבית המשפט הודעה שמסרה מנהלת המפעל בחקירתה, ובה היא לא ערכה כל הבחנה בין סוגי הבטנים המשמשים את החברה בייצור חמאת הבטנים. נוסף על כך, העיד עד אחר מטעם החברה, כי החברה מייצרת חמאת בטנים מסוגים שונים של בטנים, ללא העדפה לסוגים ספציפיים, וללא הבחנה בין בטנים בקליפה לבטנים מולבנים. בית המשפט קבע, אפוא, כי החברה לא ביססה תשתית עובדתית לקביעה שבייצור חמאת הבטנים נעשה שימוש בבטנים בעלי קליפה דווקא, ולא בטנים מולבנים, ועל כן מקובלת עליו עמדת רשות המיסים, לפיה שיעור הפחת הוא הממוצע שבין הפחת בשימוש בבטנים מולבנים (10%) לבין הפחת בשימוש בבטנים בקליפתם (18%).  

טענה נוספת שהעלתה החברה נגעה לחישובי ההצמדה והריבית: לטענתה, סכומי הריבית, ההצמדה וקנסות הפיגורים שבהודעת הגירעון חושבו שלא כדין, שכן רשות המיסים חישבה את כמות הבטנים שיובאה בפטור על פני תקופה של ארבע שנים בפריסה שווה, בעוד שהגירעונות מתייחסים לשנים 2002-2004 בלבד. בית המשפט קבע כי פריסת הגירעון על פני ארבע שנים בחלוקה שווה מקטינה את חובה של החברה, שכן פריסתו על פני ארבע שנים במקום על פני שלוש שנים קובעת, למעשה, מועדי חיוב מאוחרים יותר מהמועדים שבהם בפועל נוצר החוב, ובכך מקטינה את תוספות הפיגורים והקנסות החלים עליו, ובכך קיבל את עמדת רשות המיסים גם בנקודה זו.  

התביעה נדחתה, אפוא, במלואה, והחברה חויבה לשאת בהוצאות ההליך, בסך של 30,000 ₪.  

[ת"א 1115/07 שקרצי נ' אגף המכס מדינת ישראל – רשות המיסים, פסק דינה של כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ מיום 28.2.13. את התובעת ייצגו עו"ד גיל נדל ועו"ד דני רוטשילד, ואת הנתבעת ייצג עו"ד חגי דומברוביץ מפרקליטות מחוז ירושלים].