פסיקה תקדימית: רשלנות מבוטח אינה שוללת תגמולי ביטוח

 

בפסק דין תקדימי אשר ניתן בבית המשפט העליון בתיק רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי, נקבע כי למרות אי-קיום תנאי מתנאי הפוליסה על ידי המבוטח, חברת הביטוח תחוייב לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח, וזאת לאור תכליותיו הייחודיות של חוזה הביטוח.

במקרה בו עסק פסק הדין, נקבע בפוליסת ביטוח דירה תנאי לפיו על המבוטח להחזיק את תכשיטי המבוטח בכספת. המבוטח במקרה הנידון אכן התקין את הכספת כמצוין בפוליסה – אולם אירעה פריצה לביתו ובמועד זה התכשיטים לא אוחסנו בכספת והם נגנבו, כאשר הכספת עצמה לא נפרצה. לאור האמור, התנערה חברת הביטוח מחובתה לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח, בטענה שהמדובר בתנאי מוקדם – אשר אי התקיימותו מביאה לבטלות החוזה, ולכן – פוטרת את המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח. מנגד, נטען על ידי המבוטח שהתנאי לא היווה תנאי מוקדם, אלא דרישה בדבר "אמצעי להקלת סיכונו של המבוטח", אשר לפי סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, אי התקיימותה אינה פוטרת את המבטח מתשלום התגמולים, אלא מזכה את המבוטח בתגמולים מופחתים. 

בית משפט השלום קיבל את טענת חברת הביטוח, ושלל את זכאותו של המבוטח לקבלת תגמולי ביטוח. 

המבוטח ערער על קביעה זו, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו וקבע כי בכל מקרה של התרשלות המבוטח אודות נקיטתם של אמצעי מיגון כאלה ואחרים – הדבר מאפשר קביעת תגמולי ביטוח. יחד עם זאת, מאחר והחברה המבטחת לא הוכיחה שאין מבטח סביר המספק ביטוח גם ללא אמצעי המיגון מחד, ולא הוכיחה מהו שיעור הפרמיה המשתלמת עבור ביטוח שכזה, מאידך, חויבה חברת הביטוח במלוא סכום הנזק שנגרם למבוטח. 

על פסק דין זה ערערה חברת הביטוח, בטענה כי השלכות פסק הדין הינן כי מבוטחים יוכלו להתנער באופן חד צדדי מתניות הפוליסה, ועדיין יהיו זכאים לתגמולים.  

בית המשפט העליון קבע כי לחוק חוזה ביטוח יש תכלית צרכנית ברורה, אשר מטרתה להגן על מבוטחים שעלולים שלא להיות מודעים למשמעויות אי-קיומן של התניות, ולמצוא עצמם, בעת צרה, ללא כל כיסוי ביטוחי, וזאת על אף שעמדו בתשלומי הפוליסה. 

משכך, נקבע כי התרשלות לעמוד בתניה כזו בה עסק פסק הדין אינה מביאה לבטלות הפוליסה כולה. לאחר קביעה זו, נותר לקבוע מה שיעור התגמולים בו חבה המבטחת. לצורך כך קבע בית המשפט סדרה של שאלות אותן יש לברר, בהתאם לקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה ביטוח. ראשית, יש לברר האם חברת הביטוח הקונקרטית מציעה ביטוח חלופי בו אין צורך באמצעי המיגון. אם התשובה היא שלילית – יש לבדוק האם מבטח אחר, סביר, מציע פוליסה שכזו. אם התשובה על שתי השאלות הינה שלילית – המבטחת תהיה פטורה מתשלום כלל תגמולי הביטוח. 

מנגד, אם קיימת אצל חברת הביטוח הקונקרטית, או אצל מבטח סביר אחר, פוליסה אשר אינה מחייבת נקיטת אמצעי הגנה כאמור – יש להפחית מתגמולי הביטוח למבוטח את ההפרש בין הפרמייה ששילם, לבין זו המשתלמת בעד הפוליסה בה לא נדרש אמצעי מיגון כאמור. 

בהמשך לאמור, קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח מהו השיעור בו יש להפחית את התגמולים, או כי מבטח סביר לא היה מבטח את המבוטח ללא אמצעי ההגנה – כפי שפורט לעיל, מוטל על חברת הביטוח. בנסיבות המקרה, קבע בית המשפט כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל, ולכן נקבע כי עליה לשלם למבוטח את כלל התגמולים בעבור התכשיטים הגנובים. 

בית המשפט ציין, בהערת אגב, כי התוצאה לפיה מבוטח אשר הפר תניה מתניות פוליסת הביטוח יזכה בתגמולים מלאים – אינה מניחה לגמרי את הדעת, אולם ניתן להשלים איתה לאור זכותה של המבטחת להוכיח כי יש להפחית את התגמולים, או לשלול אותם כליל.