התעשייה הקיבוצית – משליטה קיבוצית לשליטה חיצונית

בשנים האחרונות אנו עדים לתנופה וצמיחה של התעשייה הקיבוצית, כמוקד משיכה למשקיעים חיצוניים. השקעה חיצונית בתעשייה הקיבוצית אינה דומה להשקעה של משקיע חיצוני בחברה פרטית, ומצריכה הסתגלות ופתיחות לתרבות ניהולית שונה, על-מנת לקדם ולהצמיח את רווחי המפעל הקיבוצי מחד, תוך התחשבות באינטרס הקיבוץ ורווחת חבריו מאידך. 

בישראל פועלים כיום כ-300 מפעלים קיבוציים. המשבר הכלכלי שפקד את הקיבוצים בשנות ה-80, הסדרי החובות שבאו בעקבותיו, והתמורות הכלכליות המאפיינות את העידן הנוכחי, חידדו את הצורך בשינוי תפיסה במפעלים הקיבוציים. הגורמים הללו הובילו לכניסתם של משקיעים חיצוניים למפעלים רבים. יש שבחרו במשקיעים פרטיים (בהנפקות/מכירות הון פרטיות) ויש שפנו לבורסה, בישראל ובחו"ל.  

התעשייה הקיבוצית הפכה אבן שואבת למשקיעים תודות לאיכות המפעלים, צמיחתם המואצת ופוטנציאל פיתוח רב. מפעלים רבים מוכרים את עיקר מרכולתם לייצוא, וחלקם הקימו חברות בנות מעבר לים. אין ספק כי מדובר בתעשייה משגשגת, וסך מכירותיה מוערך בכ- 40 מיליארד שקלים בשנה (נכון לשנת 2013).  

גם לקיבוץ יתרונות רבים בפנייה למשקיעים חיצוניים, המסייעים להתרחבות המפעלים, לשיפור מבנה ההון שלהם ובפיזור סיכוני הקיבוץ. המשקיעים מביאים עמם ניסיון ניהולי רב, לרבות ברמה הבינלאומית, ניסיון שלעיתים חסר בקרב הנהלת המפעל אשר רובה, אם לא כולה, צמחה מקרב חברי הקיבוץ.  

שינוי מאזן הכוחות וקונפליקטים מובנים 

שיתוף הפעולה בין הקיבוצים והמשקיעים החיצוניים דורש הסתגלות לא פשוטה ומפר לא אחת את מאזן הכוחות וההרגלים שהשתרשו בתעשייה הקיבוצית מאז הקמתה, המבוססים על התפיסה לפיה הקיבוץ ומפעלו משמשים בראש ובראשונה כבית לחברי הקיבוץ, ולכן האינטרס הקיבוצי, דאגה לרווחת הקיבוץ וחבריו, היווה את אבן היסוד להחלטות המפעל. מאידך, משקיע חיצוני מעוניין בעיקר בקידום רווחו הכלכלי של המפעל. סתירה זו, בין האינטרסים השונים, עומדת בשורשם של קונפליקטים רבים, אשר יתוארו להלן בקצרה. 

אופן ניהול החברה וקבלת ההחלטות. כניסת משקיעים מביאה עמה תרבות ניהולית אחרת. חברות שצמחו בקיבוץ נוהלו, בדרך כלל, ע"י חברי קיבוץ. שיקולי ההנהלה התייחסו לפרמטרים כגון פרנסת עובדי המפעל ורווחת חברי הקיבוץ, שימור פעילות המפעל בתחומי הקיבוץ ויחסים תקינים בין המפעל לחברי הקיבוץ. עם כניסתו של משקיע לחברה, נכנסים סטנדרטים ניהוליים חדשים ונוצר מבנה ארגוני חדש. למשל, תפקידים שהיו מאוישים בעבר על ידי חברי הקיבוץ מועברים במקרים רבים לאנשי מקצוע בעלי ניסיון מוכח. לא זו אף זו, לרוב המשקיע מקבל זכות למינוי דירקטורים מטעמו, או זכות וטו בקבלת החלטות מהותיות בחברה. למעשה, מעתה החלטות יידרשו להיעשות הן לאור האינטרס הכלכלי של המשקיע, והן לאור האינטרס הקיבוצי. 

כח אדם. לרוב יחסי העבודה בין העובדים, חברי הקיבוץ, למפעל, השייך לו, אינם מוסדרים. עם כניסתו של משקיע חיצוני, נהוג להסדיר את נושא כח האדם בהסכם בין המפעל, כישות עצמאית, לבין הקיבוץ, שמשמש כמעין חברת כח אדם. לרוב ההסכם מטפל בנושא התשלומים וההפרשות, בנסיבות סיום העסקת חברי קיבוץ או איוש משרות. אינטרס הקיבוץ יהיה לספק פרנסה לכמה שיותר חברי קיבוץ, ואילו המשקיע ישאף לייעל את ההעסקה. ניתן לאזן אינטרסים מנוגדים אלה באמצעות מנגנון להעדפת חבר קיבוץ, מקום בו נתוני המועמדים לתפקיד דומים, או וועדה מיוחדת שאישורה נדרש לצורך סיום העסקת חבר קיבוץ.  

רווחי המפעל. על אף החששות הברורים מצד הקיבוצים, במקרים רבים ההשקעה החיצונית משפרת משמעותית את רווחי המפעל. אך בנקודה זו לא תם הקושי ויש להחליט כיצד להשתמש ברווח שנוצר. הקיבוץ, אשר שם לנגד עיניו את רווחת חבריו, יעדיף לחלק את הרווח לחברי הקיבוץ. מנגד, המשקיע עשוי להעדיף לפעול לקידום המפעל על ידי השקעת הרווחים בפיתוח (מפעלים נוספים, מו"פ, ועוד). לכן, מומלץ לקבוע מראש מדיניות חלוקת רווחים, שתאזן בין האינטרסים הנ"ל.  

השימוש בשטח המפעל ושירותי הקיבוץ. בעבר פעלו הקיבוץ והמפעל כישות אחת. לרוב, המפעל הקיבוצי ממוקם בשטח הקיבוץ ומשתמש בשירותיו (חשמל, מים, תחזוקה, הסעדה וכו'). עם כניסת המשקיע, מתקבעת הפרדה בין שתי הישויות. הפרדה זו מתבצעת, דרך כלל, באמצעות הסכמי שכירות ומתן שירותים. בכל הנוגע לשכירות, הסכם ארוך טווח הינו עדיף, ולאור קושי במציאת שוכר חלופי, רצוי להסכים על דמי שכירות שישקפו ככל הניתן את מצב השוק. בנוסף, יש להסדיר את האחריות בתפעול השטח, לרבות תיקונים ושיפורים, ולאפשר את הרחבת שטח המפעל בעת הצורך (לרבות בנייה עתידית). לעניין השירותים, הצדדים ישאפו לקבוע בהסכם תשלומים בעד השירותים שמקבל המפעל מהקיבוץ ואת זכות המפעל לסיים את ההסכם אם סטנדרט השירותים אינו הולם את דרישותיו וצרכיו.  

הנפקה לציבור. הסדרת היחסים בין המפעל לקיבוץ הכרחית אף יותר עם הנפקת המפעל לציבור שכן יש להתאים את ההסדרים הקיימים לסטטוס של חברה ציבורית. לכשהחברה תיסחר בבורסה, שינוי הסכמים והארכתם יבוצעו בהתאם להליכים הנדרשים בחוק, המתייחסים לעסקאות עם בעלי עניין, שכן הקיבוץ נותר, גם לאחר ההנפקה, כבעל שליטה, כהגדרתו בחוק.  

על אף הקשיים שתוארו לעיל, במקרים רבים כניסת משקיע חיצוני, או הנפקה, הצליחו להעלות את שווי המפעל, ותרמו משמעותית להצלחתו. אין ספק כי הצלחה זו דורשת הקרבה והבנה, היערכות הסכמית ושינוי תפישה, אך לצד זאת - גלום בה פוטנציאל רב.